1. התנגדות לביצוע תובענה בסך 1,395 ש"ח, שהוגשה כנגד המבקשת ע"י עיריית אשקלון בגין חוב ארנונה לשנים 2010-2012, וכן בקשה להארכת המועד להגשתה, לאחר שההתנגדות הוגשה באיחור של חודש ועשרה ימים.
המבקשת טוענת כי בשל בעיות כלכליות לא התאפשר לה להגיש את ההתנגדות במועד, וכי במקביל להגשת ההתנגדות פנתה לפקידי העיריה והלינה על חיובה בתשלום שעה שהמדובר בנכס מסחרי (חנות) אותו ירשה המבקשת יחד עם אחרים (אחיה).
לגופה של התנגדות, טוענת המבקשת כי אין מקום לחייבה אלא יחד עם יתר היורשים, שכן את חלקה היחסי מוכנה היא לשלם, אך לא את כל חיוב הארנונה לנכס סגור מזה שנים שלא נעשה בו כל שימוש.
המשיבה מתנגדת לבקשה להארכת המועד המנומקת לעמדתה בטענה סתמית שאינה עולה כדי טעם מיוחד, וכן עותרת לדחיית ההתנגדות לגופה מאחר ואין בפי המבקשת טענות הגנה הראויות להתברר, שכן החזקתו של כל יורש בנכס אינה מסוימת ולפיכך זכאית העיריה לתבוע כל אחד מהמחזיקים במלוא חוב הארנונה, וכן מאחר והיה על המבקשת להעלות טענתה בדבר מצב הנכס בפני מנהל הארנונה.
בשל כך, הודיע ב"כ המשיבה כי אין צורך בחקירת המבקשת.
על אף שניתנה לה ההזדמנות לעשות כן, לא השיבה המבקשת לאמור בעמדת המשיבה.
2. לאחר עיון, ומתוך ההלכות הנותנות, מצאתי כי דין בקשות המבקשת להידחות.
באשר לבקשה להארכת המועד, כבר נפסק כי הנטייה לסווג את הנסיבות שהביאו לאיחור כ"טעם מיוחד" קיימת כאשר אלו היו חיצוניות ומחוץ לשליטתו של בעל הדין, ואף זאת בכפוף לכך שניתן הסבר מפורט דיו למחדל.
(ר' למשל בש"א 8835/01
ברוך סיגלר נ. משרד הרווחה, ניתנה ביום 16.12.01, לא פורסמה).
המבקשת טענה בתצהירה בסתמיות כי לא התאפשרה הגשת ההתנגדות במועד "בשל בעיות כלכליות" - הא ותו לא. המבקשת נמנעה ממתן פירוט באשר לאותן נסיבות נטענות ולא תמכה טענותיה בכל אסמכתא, זאת מלבד העובדה כי ככלל אין המדובר בטעם שהוא בבחינת טעם מיוחד, כנדרש.
3. הדברים נאמרים ביתר שאת משום שאף בחינת ההתנגדות לגופה מלמדת על העדר טענות הגנה הראויות להתברר.
בנקודה זו תוזכר ההלכה כי תובע רשאי לחקור את המצהיר על תצהיר התנגדותו, אולם אין הוא חייב לעשות כן, ומקום שנמנע הוא מחקירה, לא יהא בכך כדי להוסיף לתצהיר את אשר אין למצוא בו מעיקרו. פירושו של דבר, כי בהעדר חקירה עומד בפני בית המשפט רק מה שנאמר בתצהיר ועל יסוד זה נבחן האם יש בדברים כדי לבסס הגנה.
ויתורו אם כן של תובע על חקירת המצהיר איננה מחייבת קבלת התצהיר ככזה שאינו שנוי במחלוקת, שכן במקרה בו התצהיר כולל טענות סתמיות, ללא פירוט, ואינו מגלה את מהות ההגנה, או כל הגנה שהיא, אין מקום לראות בהימנעות מחקירה כמצביעה על הסכמה לתוכן הכתוב.
ר' האמור בעניין זה בספרו של כב' הש' בדימ' ד' בר אופיר,
"סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה", מהד' עשירית, בעמ' 221-226.
בתצהירה, מודה המבקשת למעשה בחיוב באומרה בסעיף 7 לתצהיר כי "אני מוכנה לשלם את חלקי בלבד ולא את כל חיוב הארנונה לנכס סגור שלא נעשה בו כל שימוש".
מובן, כי מקום שישנם מספר יורשים לנכס הנדון, וכל עוד לא פורק השיתוף בנכס, יש לראות ביורשים כולם כמחזיקים בנכס בחלקים בלתי מסוימים בו ודין חיוב הארנונה להיות מושת בעיקרו של דבר על כל אחד מהם. לפיכך, ואף שיכול ויש למבקשת טענות במסגרת מערכת היחסים בינה לבין יתר היורשים, אין למשיבה עם כך דבר וחצי דבר.
אף באשר לסיווגו הנכון של הנכס, כפי הנטען, אין המדובר אלא בטענה כללית וסתמית, המבקשת לא טרחה לפרט האם נעשתה פניה למנהל הארנונה בעניין, האם נעשתה פנייה בבקשה למתן הנחה או פטור, האם שולמה או חויבה ארנונה בגין הנכס בעבר ומה עלה בגורל החיוב, וכל כיוצ"ב עניינים אשר היה עליה להתכבד ולפרט במסגרת בקשתה (או שמא המדובר בדרישת תשלום הלוקחת בחשבון את תנאיו של הנכס, בשים לב לעובדה כי המדובר בחיוב בסך 1,395 ש"ח בלבד, לשנים 2010-2012).
יוזכר, כי אף שניתנה למבקשת הזדמנות ליתן התייחסותה לעמדת המשיבה בחרה היא שלא לעשות כן.
4. מכל המקובץ, עולה כי דין הבקשה להארכת המועד להידחות וכך אף טענות ההתנגדות לגופן, אשר לכל היותר מקומן היה להישמע בפני מנהל הארנונה.